כיפות שמחות מציעה לכם כיפות במגוון חסר תקדים של צבעים, עיצובים וסוגים בחנות הכיפות המובילה של ישראל.
כפות לשמחות ואירועים עם הדפסה אישית יוסיפו מגע אישי לשמחתכם.

המקור לחבישת הכיפה אינו ברור. המקור הראשון מובא בתלמוד (מסכת שבת) לגבי האמורא רב נחמן שבילדותו איצטגנינים (קוראים בכוכבים) אמרו לאמו שהילד יהיה גנב, ויעצו לה חכמי הדור לכסות את ראשו כסגולה ליראת שמים. ואכן, מסופר כי כשהיה בראש גלוי התפתה. בתלמוד הבבלי כתוב: "אמר רב הונא בריה דרב יהושע: תיתי לי דלא סגינא (=תבוא לי טובה על שלא הלכתי) ארבע אמות בגילוי הראש" (שבת קיח ע"ב). במקום אחר מובא נושא זה בשינוי קל: "רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי" (קידושין לא ע"א). בעקבות דברים אלו, פסק ר' יוסף קארו: "ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש" (שולחן ערוך, אורח חיים ב,ו).

למרות שחבישת הכיפה אינה ציווי, הפוסקים הראשונים ציוו על חבישת כיפה בעת תפילה או שהייה בבית הכנסת ואילו הפוסקים האחרונים החמירו, וקבעו כי אין ללכת יותר מארבע אמות ללא כיפה. יש מהם שקבעו כי יהודי שמתהלך ללא כיפה לראשו עובר על האיסור של "בחוקותיהם (=של הגויים) לא תלכו", מכיוון שכיום דרך היהודים לחבוש כיפה לראשם ואילו הגויים הולכים בגילוי הראש. מפסיקת הפוסקים הראשונים ניתן להסיק כי חבישת כיפה לא הייתה רווחת באותה עת מחוץ לבית הכנסת, נהוג להניח כי חבישת כיפה כמעשה של יום יום, במהלך כל היום אצל אשכנזים החלה רק אחרי פרסומו של שולחן ערוך ב-1565.

גדולי הפוסקים האחרונים, ובהם שולחן ערוך הרב והמשנה ברורה, ראו את כיסוי הראש כאקט הכרחי של צניעות וכחובה הלכתית.

בדורנו, הרב עובדיה יוסף בשו"ת "יחווה דעת", מביא שלדעת רוב פוסקי זמננו ישנה חובת בלבישת כיפה. הרב שי פירון מביא טעם נוסף בנוסף לטעם המקורי. טעם זה הוא ש"הכיפה היא סמל האדם הדתי. יש בה ביטוי להשתייכות, להזדהות כמו גם לקבלת העול הנגזרת מהיותנו חלק משומרי תורה ומצוות." בהמשך תשובתו מסביר הרב פירון את חשיבות הכיפה כסמל וכגורם מלכד: "הכיפה הינה גורם משמעותי בהצטרפותו של היחיד אל היחד, אל הציבוריות הדתית. לא רק מידת הענווה יש בכיפה אלא אלמנט מסוים של 'גאוות יחידה' והשתייכות המסייעים ליחיד לפסוע בין שבילי עולם תוהה המחפש את דרכו, את זהותו."

מתוך כיפה (יהדות) בויקיפדיה.